ביצים

ביצים

תעשיית הביצים, בדומה לתעשיית החלב, נתפשת כתעשייה שאינה פוגענית. התרנגולת מטילה ביצה, ובסך הכל לוקחים אותה, ומוכרים אותה. אז מה הבעיה עם זה?

בישראל יש בכל רגע נתון, כ-8 מיליון תרנגולות מטילות (כלומר – תרנגולות בתעשיית הביצים). רובן המוחלט מוחזקות בכלובי סוללה, אליהם אתייחס בהמשך. אבל לפני שאדבר על תנאי המשקים בהם מוחזקות התרנגולות, חשוב לדבר על תחילת חייהן – עוד משלב המדגרה.

במדגרה

התרנגולות בתעשיית הביצים (וגם התרנגולים בתעשיית הבשר, דרך אגב) אינן בוקעות בתנאים טבעיים, ואינן זוכות להכיר את הוריהן. הביצים המופרות מוחזקות במדגרה, שם מחממים אותן בחדרי חימום מיוחדים, בתנאים המתאימים עד לבקיעת האפרוחים (חשוב לציין – הביצים שנמכרות למאכל הן ביצים שאינן מופרות, ולכן אין סיכוי שיתפתח בהן אפרוח. לעומת זאת, כאשר תרנגול ותרנגולת מזדווגים, יכולה להיות מוטלת ביצה מופרית, אשר ממנה יבקע בסופו של דבר אפרוח).

כאשר האפרוחים בוקעים, הם מוכנסים לפס ייצור מהיר ומוטרף: האפרוחים מופרדים מהקליפות בתוך ארגזים גדולים, ומושלכים על מסילה שזזה במהירות גבוהה. האפרוחים – שחלקם לא מצליחים לעמוד על רגליהם בשל המהירות הגבוהה, וחלקם אפילו נופלים על הרצפה – מגיעים למשטח שבו הם ממוינים במהרה: באמצעות מבט מהיר תחת כנפי האפרוחים, שנמתחות בידי העובדים, רואים אם מדובר בזכר או בנקבה. הנקבות הבריאות מועברות למסילה שתיקח אותן להמשך דרכן בתעשיית הביצים. לעומתן, הזכרים (שלעולם לא יוכלו להטיל ביצים, כמובן) והנקבות שאינן חזקות ובריאות מספיק, מועברים למסילה אחרת, שתוביל אותם אל מותם (אפרוחים אלה מיותרים בתעשיית הביצים, ואינם מתאימים לתעשיית בשר התרנגולים, משום שאינם גדלים בקצב מהיר מספיק (לפירוט על התרנגולים בתעשיית הבשר, הקליקו כאן)). מדובר בכ-12,000 אפרוחים ביום בישראל!

עד לפני מספר שנים, השיטה הנפוצה ביותר להריגת האפרוחים האלה, היתה השלכתם לתוך שקיות זבל גדולות, בעודם בחיים. כאשר שקית התמלאה, היו קושרים אותה, וזורקים אותה הצדה. האפרוחים היו מתים ממעיכה, מחנק, רעב, צמא, חום או קור, בתוך שעות.

כיום, למרות דיווחים על מדגרות מסוימות, שעדיין משתמשות בשיטה של שקיות הזבל (למרות ששיטה זו נאסרה בינתיים), קיימות שיטות נוספות שנמצאות בשימוש, הגורמות למוות אכזרי אך מהיר יותר: גריסה למוות, מעיכה למוות וחישמול למוות (אחת השיטות היעילות ביותר, כך נראה, היא שימוש בגז. עם זאת, בגלל הקונוטציה הבעייתית של מוות בגז בישראל, הוחלט שלא להשתמש בה).

קיטום מקורים

האפרוחות ש”זוכות” להמשיך את דרכן בתעשיית הביצים (קשה להחליט מי “זכה”: אלה שמתו מהר, או אלה שתזכינה לעבור את חייהן במשקי הביצים), מוחזקות במכלאה, עד אשר תגענה לגיל שבו הן מתחילות להטיל ביצים.

בשלב מסוים, עוד לפני העברתן למשק, קוטמים שליש מהחלק העליון של המקורים שלהן. הסיבה היא פשוטה: בתנאים הקשים של התרנגולות במשקי הביצים, התרנגולות מפתחות תוקפנות עקב דכאון, לחץ, תסכול ועוד… ניקור של תרנגולות אחת את השנייה, ואפילו את עצמן, הוא שכיח מאוד, וכאשר המקור שלם וחד, הפציעות יכולות להיות קשות, ואף להגיע עד מוות.

החיתוך נעשה ללא הרדמה או שיכוך כאבים, באמצעות להב מתכת לוהט, שלאחר החיתוך, המקור החתוך מוצמד אליו, על מנת לעצור את הדימום.

המקור אינו כמו ציפורניים, ויש בו עצבים. החיתוך כואב מאוד, ויש מחקרים שמדברים על כך, שהכאב מלווה את התרנגולת לכל אורך חייה (חשוב לזכור, שהמקור הוא למעשה הידיים של התרנגולת. התרנגולת משתמשת בו כמובן גם כדי לאכול ולשתות, ולכן הכאב הזה משמעותי עוד יותר).

כמו פעולות אחרות במשקים מתועשים, גם החיתוך נעשה במהירות גבוהה. חיתוך לא מדויק עלול לגרום לפציעה רצינית יותר, חיתוך הלשון ועוד…

כלובי סוללה

למעלה מ-98% מהתרנגולות המטילות בישראל מוחזקות בכלובי סוללה. כלובים אלה הם כלובים נמוכים וצפופים, בהם מוחזקות מספר תרנגולות יחד, ולכל תרנגולת יש שטח של 400 סמ”ר (כלומר, 20X20 ס”מ, שהם גודל של מרצפת קטנה). התרנגולות לא יכולות לפרוש כנפיים או לעמוד זקופות.

התרנגולות עומדות על רצפת רשת אלכסונית (כדי שהביצים המוטלות, תתגלגלנה החוצה, ויהיה קל לאסוף אותן), ואצבעותיהן מתעקמות ונפגעות בשל כך. בשל הצפיפות, תרנגולות חזקות רומסות תרנגולות חלשות, שעלולות למות מרעב, משום שהן אינן מסוגלות להגיע לאוכל ולשתייה.

אם לא די בזה, הטלה של ביצה היא פעולה מאוד אישית ופרטית אצל תרנגולות (יש כאלה שמשווים אותה להליכה לשירותים אצל בני אדם). בטבע, הן מעדיפות לעשות זאת בפרטיות, אך בכלובי סוללה הן מטילות מול ותוך כדי מגע עם תרנגולות אחרות, מה שגורם למצוקה רבה עוד יותר.

לתרנגולות יש גם דחף טבעי לעשות מקלחות חול (להשתכשך בחול) – זו דרכן להתנקות (גרגירי החול חודרים לתוך סיבי הנוצות, ומנקים אותן). הדחף הטבעי הזה חזק במיוחד, עד שהן עושות זאת גם בתוך הכלוב, ונפצעות בשל החיכוך עם המתכות שבכלובים.

מיותר לציין, שהדחפים הטבעיים של תרנגולות לפעול בסקרנות, לנקר גרעינים וגרגירים ועוד, גם לא יכולים לבוא לידי סיפוקם בכלובי הסוללה.

כבר יותר מ-30 מדינות בעולם הוציאו שיטה זו מהחוק. פרטים נוספים על המצב בארץ – בתחתית העמוד, בחלק הנוגע לרפורמה בתעשיית הביצים בישראל.

קצב ההטלה

במצב רגיל וטבעי, תרנגולת מטילה בין 13 ל-18 ביצים בשנה. לעומת זאת, בכלובי סוללה קצב ההטלה הוא של כ-300 ביצים בשנה. חשוב לציין, שמעבר לכך, ביצים כיום גדולות יותר מבעבר, בעוד צינור ההטלה של התרנגולות נותר באותו הגודל. כלומר, כל הטלה כואבת יותר, ומספר ההטלות גבוה בהרבה. לכן, יש מקרים רבים של זיהומים, דלקות ואף צניחה של צינור ההטלה אל מחוץ לגוף (מה שגורר ניקור שלו על ידי שאר התרנגולות בכלוב, ש”זכו” בגירוי חדש ומסקרן). חשוב עוד לציין, שריבוי ההטלות דורש כמות רבה במיוחד של סידן, מה שמעודד מחסור בסידן אצל התרנגולות המטילות.

השרה מלאכותית / השרה כפויה

בטבע תרנגולות עוברות מדי תקופה מסוימת שלב שבו הן אוכלות מעט מאוד, ומחליפות את נוצותיהן. בתום תקופה זו, עולה קצב הטלת הביצים. כאשר קצב הטלת הביצים במשקים יורד (לאחר כשנה), מנסים עובדי המשק לייצר את השלב הזה באופן מלאכותי וכפוי, בשיטה שנקראת “השרה מלאכותית” (השיטה נהוגה בכלובי סוללה, ולא בכלובי חופש ואורגניים) (לעתים השיטה נקראת “הנשרה מלאכותית”). עושים זאת בדרך של הרעבת התרנגולות והחשכת הלול לתקופה של 10 עד 14 ימים. לעתים מונעים מהן מים בתחילת התקופה, ולאחריה – מחזיקים אותן על סף רעב למשך כחודש.

לאחר תקופה זו קצב ההטלה עולה מחדש. אמנם תרנגולות רבות מתות בתהליך זה, אולם למרות זאת, התהליך הזה נותר רווחי.

לפי החלטת הממשלה מסוף 2012, שיטה זו היתה אמורה להיאסר החל מתחילת 2013. עם זאת, לא הרבה לאחר החלטת הממשלה הזו, התברר שמשרד החקלאות ימשיך להתנהל, כפי שהתנהל עד כה, ושהשיטה תמשיך להיות נהוגה לפחות בשנים הקרובות (ראו – כאן).

ביצי חופש

ביצי חופש רחוקות מלהיות באמת “חופשיות”. אמנם מדובר בלולים ללא כלובים, עם תאי הטלה המאפשרים הטלה באופן פרטי, ואפילו אפשרות לצאת בחלק מהזמן לחצר עם אור שמש. עם זאת, לולי חופש עדיין צפופים מאוד, יש בהם אך ורק תרנגולות נקבות (חלק מהמבנה החברתי של תרנגולים, דורש את קיומם של תרנגולים זכרים בסביבה. לפרטים נוספים, הקליקו כאן), קצב ההטלה עדיין גבוה במיוחד (גם אם מעט נמוך מאשר בכלובי הסוללה), וההשלכות של כך קיימות גם בלולי חופש, ועדיין מדובר בתרנגולות שקטמו את מקורותיהן. שלא לדבר על כך, שגם לולי חופש הם חלק מתעשיית הביצים, שמשמידה כ-12,000 אפרוחים “מיותרים” ביום בישראל.

אז אמנם מדובר בשיטה גרועה פחות מזו של כלובי סוללה, אך שיטה זו רחוקה מאוד מלהיות מוצלחת ומלספק את צרכי התרנגולות, אפילו מעט.

לולי מעוף, אורגניים ואחרים…

קיימות שיטות גידול נוספות, שרציתי להזכיר בקצרה:

  • כלובים מועשרים – מדובר בכלובים מרווחים יותר מכלובי הסוללה (כ-750 סמ”ר לתרנגולת), אשר בנוסף, יש בהם פיסת בד על רצפת הסורגים, תא הטלה המאפשר הטלה פרטית יותר, יריעת בד שמאפשרת לתרנגולת לישון בעמידה עליה (בטבע התרנגולות ישנות על ענפים), ומתקן לשיוף הציפורניים.
  • לולים אורגניים – זהים ללולי חופש, למעט הזנת אנטיביוטיקה, הורמונים ושאר תרופות. חשוב לזכור, שלמרות ההשפעה הבריאותית האפשרית שייתכן ויש לכך על איכות הביצים, התרופות הללו מסייעות לתרנגולות לשרוד בקלות יותר את תנאי המשק הקשים. כך שמנקודת מבט של תרנגולת, לולי חופש טובים יותר מלולים אורגניים.
  • לולי מעוף – לולים ללא כלובים, צפופים, אך בעלי מספר קומות. תרנגולות מסוגלות לעוף למרחקים קצרים, ויכולות להתמקם ברחבי הלול, גם לגובה. הן יכולות לעמוד שם על מעקים, המדמים ענפים.

סוף הדרך

לאחר כשנה בכלוב הסוללה, התרנגולות עוברות השרה כפויה. לאחר כשנה נוספת, כאשר קצב ההטלה יורד שוב, לא נהוג במרבית המקרים לעשות השרה כפויה נוספת, ולכן, משום שהתרנגולות אינן כלכליות יותר, הורגים אותן.

התרנגולות נשלפות מהכלובים בכוח (בשל איבוד הסידן של התרנגולות (ראו בפרק על ריבוי ההטלות), ועצמותיהן חלשות, ונשברות בקלות), ומועברות להמתה. במקרים מסוימים, וכך היה נהוג בעבר, הן היו מובלות דחוסות במשאיות צפופות, רמוסות, אל המקום שבו יהרגו אותן (הן לא נשחטות לצורך מאכל אדם, משום שבשרן אינו מתאים לזה, כמו בשרם של התרנגולים בתעשיית הבשר). עם זאת, כיום במקרים רבים מקום הריגתן קרוב מאוד ללול, והשיטות משתנות, וכוללות, למשל, מוות בחישמול.

המאבק ברפורמה של משרד החקלאות

לפני מספר שנים משרד החקלאות הכריז על רפורמה בתעשיית הביצים, שבמסגרתה, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים מכספי מיסים, יוגדלו במעט כלובי הסוללה הקיימים, לשטח של 750 סמ”ר לתרנגולת (ביחס ל-400 סמ”ר כיום) בתהליך הדרגתי. לא כל המדינות בעולם הסדירו את נושא תעשיית הביצים בתקנות, אבל מבין אלה שעשו זאת, התקן הנמוך יותר נקבע באיחוד האירופי בשנת 1999 (ונכנס לתוקף בהדרגה לאחר מכן): כלובים מועשרים בשטח של 750 סמ”ר. כלומר, אפילו התקן הנמוך ביותר, שנקבע כבר לפני קרוב לעשור וחצי, הוא גבוה יותר מהתקן שאליו שואף משרד החקלאות (לעומת זאת, כבר יותר מ-30 מדינות הוציאו מחוץ לחוק את כלובי הסוללה).

בעקבות לחץ ציבורי, שינויים שונים נערכו בתוכנית, אבל עדיין לא נקבעו כללים קבועים.