בשר דגים

בשר דגים

דגים סובלים מיחסי ציבור בעייתיים. קודם כל, עוד לא פגשתי מישהו שחשב שקרפיון נראה חמוד, או שרצה ללטף טונה כי הוא דג יפה. אנחנו מתחברים הרבה יותר ליונקים, פחות מזה לעופות ולזוחלים, ועוד פחות – לדגים. מעבר לזה, על פי ההלכה היהודית, דגים הם בכלל לא בשר (הרי דגים נחשבים פרווה), וישנם אנשים רבים, המגדירים עצמם כצמחונים, אבל אוכלים דגים.

אז נראה לי שצריך לעשות קצת סדר ולהבהיר, שדגים הם בעלי חיים בעלי תחושות, בעלי מערכת עצבית, הם בעלי מבנה חברתי מורכב, ועוד ועוד…וחשוב לא פחות – הם לחלוטין יכולים להרגיש כאב.

ומכאן, לתעשיית בשר הדגים בישראל..

הדגים מגיעים לתעשייה משלושה מקורות עיקריים:

בריכות דגים

כ-75% מהדגים מגיעים מבריכות דגים. הדגים הנפוצים ביותר בבריכות דגים – אמנון וקרפיון.

הצפיפות בבריכות הדגים היא איומה, והלכה והחריפה עם השנים: אם בעבר בכל דונם הוחזקו 700 ק”ג דגים (הדגים, בניגוד לבעלי חיים אחרים במשקים, נספרים לפי קילוגרמים, ולא לפי מספר הדגים), בבריכות החדשות והצפופות מוחזקים בדונם אחד כ-70 טונות (!) דגים (פי 100 יותר), בעוד באגמים שנחשבים כעתירי דגים, יש כ-4 ק”ג דגים בדונם (כלומר, כיום הם מוחזקים בצפיפות של פי 17,500 יותר מאשר בטבע!).

בכמויות כאלה גדולות של דגים, חשוב כמובן למזער את עלויות המזון. לכן הדגים אוכלים בין היתר תוצרי לוואי של מפעלי תעשייה, וכן – הפרשות של תרנגולות ופרות (או במילים אחרות – פסולת!). ישנם דגים שמגודלים במערכות ביוב.

מחלות

בצפיפות כה קשה, וכאשר הדגים נמצאים על סף חנק באופן תמידי, משום שקשה לספק חמצן בצורה מלאה לבריכות כל כך צפופות וגדולות (בבריכות דגים ניתן לעתים קרובות לראות את הדגים מצטופפים למעלה, קרוב לסף המים, איפה שיש קצת יותר חמצן), מובן מאליו שהדגים יהיו חשופים למחלות, לפציעות ולטפילים שונים. הטפילים יכולים לגרום להרס הזימים ולבעיות נשימה אצל הדגים (חשוב לי להבהיר כאן, שלמרות שהם חיים תחת המים, דגים נושמים. הם מפרקים בתוך גופם את החמצן שנמצא בתוך המים), לפצעים פתוחים, לדלקות, לנפיחות, וכמובן – גם למוות.

בנוסף, הדגים מפרישים את הפרשותיהם בתוך המים, אשר אליהם לפעמם גם מוכנסים כימיקלים שונים (כמו חומרי הדברה שנועדים להילחם בטפילים), אך אין מערכת סינון מים יעילה בבריכות, ומטבע הדברים, החומרים האלה הם בריכוז גבוה כל כך, כך שהם לא מתפרקים באופן טבעי, וממשיכים להיות במים, עם ועל הדגים. האמוניה מההפרשות, למשל, גורמת לצריבה קשה וכואבת בעיני הדגים, ולעתים גם לעיוורון.

אך הסבל של הדגים אינו מתמצה רק בפן הפיזי של תנאי ההחזקה שלהם, אלא גם במצוקה שנגרמת להם עקב חוסר היכולת לממש צרכים ודחפים טבעיים, כמו דחף ההגירה והנדידה שיש לדגים רבים, הקושי לנוע בצורה חופשית, ועוד… וכמו אצל כל בעלי החיים, כולל בני האדם, מצוקה קשה מחלישה את הגוף, והופכת אותו לחשוף יותר למחלות.

רביית הדגים

במשקים מתועשים כמו זה, רוצים כמובן שהדגים יתרבו כל הזמן, בלי קשר לעונת הרבייה. כמו כן, ישנם דגים שלא מתרבים בתנאי שבי. לכן הרבייה מתבצעת באמצעות שיטה מיוחדת, שעיקרה הוא סחיטה של הביצים ושל הזרע מגופם של הנקבות והזכרים באופן ידני.

לפני ההטלה הכפויה הזו של הביצים, מרעיבים את הדגים לתקופה של בין שבוע לשבועיים, על מנת שהמעיים שלהם יתרוקנו, כך שבעת הסחיטה של הביצים והזרע, לא תצאנה גם הפרשות. את הנקבות שמים בתוך תאים קטנים אישיים עד להטלה (חשוב לציין, שהתאים הקטנים גורמים למצוקה רבה אצל הדגות, והן מפגינות התנהגות חריגה: הדגה שוחה סביב עצמה במשך שעות רבות, מתיזה מים בחוזקה באמצעות הזנב, ועוד…).

להטלה גורמים באמצעות הורמון שמוזרק לדגים. לאחר מכן, מוציאים את הדגים מהמים, מנגבים אותם באמצעות מגבת, וסוחטים את הביצים ואת הזרע. בהקשר זה, חשוב לדעת, שגופם של הדגים מאוד עדין: הוא עטוף בריר מיוחד, שמגן עליהם מזיהומים (הריר כמובן נפגע בשל הניגוב ותנועת הסחיטה), וגם הקשקשים עדינים מאוד, ואפילו מגע עדין עלול לפגוע בהם. הדגים הללו סובלים מפציעות שונות, משפשופים, משטפי דם פנימיים ומאובדן קשקשים (מי שנפצע קשה במיוחד, מוחזק בבידוד, עד שיתאושש או ימות).

הדגים עוברים את התהליך שוב, לאחר כשנה, שוב ושוב. קרפיונים למשל, עלולים לחוות את השגרה הזו מדי שנה, במשך ארבעים שנה!

כלובי דגים

כלובי דגים הם כלובי מתכת גדולים, המכילים דגים, וממוקמים בתוך הים. מבחינת התנאים בהם, הם דומים מאוד לבריכות דגים. עם זאת, חשוב להתייחס לכמה הבדלים:

  • – הכלובים מרושתים ברשת מתכת צפופה, הפוצעת את הדגים המשתפשפים בה בניסיון לצאת מהכלוב.
  • – חלק מהכלובים ממוקמים במעמקים, כך שהם חשוכים תמיד (למעט כאשר הם מוארים באופן מלאכותי). החושך מסייע במניעת הטלה “מיותרת” של ביצים (ההטלה גוזלת אנרגיה, ומעכבת עלייה במשקל).
  • – יתרון שיש לכלובים על פני בריכות, הוא תחלופת המים. עם זאת, יתרון זה בא במחיר כבד של פגיעה וזיהום של הסביבה, וכן הפצה של המחלות המתפתחות בקרב הדגים הכלואים, אל בעלי החיים הימיים החופשיים שבאותו איזור. פירוט בדבר ההשלכות האקולוגיות, ניתן למצוא בקישור הזה.

דיג בים הפתוח

הדגים הנלכדים בים הפתוח (בנוגע להשלכות האקולוגיות של הדיג, כולל דילול אוכלוסיות דגים, ראו כאן), ניצודים בשיטות שונות:

חכות

באופן תעשייתי משתמשים במערך שלם של חכות, שהוא, למעשה, חבל ארוך עם הרבה חוטי חכה עם קרסים ופיתיונות. פורשים אותו בים, ולאחר שחלף זמן, מוציאים אותו, יחד עם הדגים שנלכדו בו. המוות במקרה זה הוא קשה מאוד: הקרס ננעץ בפיו של הדג (מקום רגיש מאוד) או בקיבתו (וממשיך לפצוע איברים פנימיים), וכאשר הדג מנסה להשתחרר, הפציעה מחריפה. מכיוון שלוקח זמן רב (שעות) עד שמוציאים את מערך החכות הזה, דג שנלכד עלול גם למות מדימום איטי.

ומה קורה לדגים החיים שיוצאים מן המים? כאשר דג מועלה אל מחוץ למים, שינוי הלחץ המהיר גורם להתפשטות של גז שנמצא בשלפוחית השחייה של הדג, מה שגורם לתפיחה כואבת מאוד של גופו של הדג, ולפעמים גם דימומים.

במקרים רבים מאוד, הדגים נחנקים למוות, משום שהם מוחזקים מחוץ למים. מחקרים הראו, שמותם הכואב של דגים במצב זה יכול להיארך דקות שלמות (בטמפרטורות נמוכות, זה הגיע אפילו ל-10 דקות).

רשתות

ישנן שיטות שונות של שימוש ברשתות, אולם בכולן, בסופו של דבר, נלכדים הדגים, המועלים אל הספינה בעודם לחוצים ומפרפרים. כפי שהסברתי קודם, הקשקשים של הדגים רגישים מאוד, והשפשוף של הדגים ברשת פוגע בקשקשים בצורה קשה (כדאי לדעת, שישנם דגים (כמו אמנון), שאיבוד של קשקשים ספורים עלול לגרום להם למוות). המוות דומה לזה שתואר קודם, בנוגע לחכות.

רעלים

אני חייב להודות, שאני לא יודע עד כמה השיטה הזו קיימת היום, כי בעבר היתה הרבה ביקורת עליה. אבל נכון ללפני שנים ספורות, שיטת דיג נפוצה היתה פיזור חומרי הדברה. המוות בשיטה זו הוא כואב וקשה מאוד.

“שלל מיותר”

שיטות הדיג שתיארתי, אינן מבחינות בין הדגים שרוצים ללכוד, לבין אלה שלא. כ-50% (ולפעמים אפילו יותר) מהדגים (ובעלי חיים ימיים אחרים) שנלכדים כך, הם לא אלה שרצו ללכוד, ולכן הם מיותרים, ונפטרים מהם (לפעמים מחזירים אותם למים, אבל כפי שהוסבר קודם, גופם של הדגים עדין מאוד, ומגע עדין של יד או של רשת עלול לפצוע אותם קשות בקשקשיהם, ולגרום למותם בסופו של דבר). כך, למשל, מוכרת מאוד התופעה של לכידת דולפינים רבים ברשתות המשמשות לציד של טונה.

הובלת והריגת הדגים

בתחום זה ישנן שיטות רבות מאוד. למשל, באשר להובלת הדגים, לעתים הם מובלים בתוך מים קפואים, או מוחזקים צפופים מאוד עם דגים אחרים על סף חנק, ועוד…

ובאשר לשיטות ההרג, הן מגוונות ואלימות ביותר, וככל הנראה מסבות לדגים סבל רב יותר, משנראה לעין:

  • – חבטות חזקות או חיתוך איברים. דייגים הורגים דגים גדולים באמצעות חיתוך הזימים שלהם, והחזרתם למים, עד שידממו למוות. בחלק מהמקרים, עושים זאת לאחר הימום הדג, אולם יש דגים – כמו שפמנון וסלמון – שאם הורגים אותם כך, עושים זאת ללא הימום (הסלמון, למשל, מת רק לאחר כ-4.5 דקות!).
  • – ישנם דגים שמקפיאים וחונקים למוות. דגים שאינם רגילים לקור, מאבדים סימני תחושה אחרי 3 דקות, עקב ההלם. לעומת זאת, דגים שרגילים לקור, מתים לאיטם במשך כ-10 דקות! אפשר לראות המחשה של זה בסרטון הזה (זהירות! צילומים קשים!).
  • – על ספינות דיג מסחריות, הרבה פעמים מתחילים את עיבוד גופם של הדגים עוד בעודם בחיים!
  • – השיטה הנחשבת להכי פחות פוגענית, היא הריגה באמצעות הרדמה הדרגתית.