בשר תרנגולים

בשר תרנגולים

בין 200 ל-250 מיליון (!) תרנגולים נשחטים מדי שנה בישראל בתעשיית הבשר (תרנגול בתעשיית הבשר מכונה “פטם”, אולם אני מעדיף, כמובן, להמשיך לכנות אותם “תרנגולים”, או אפילו “אפרוחים”, שכפי שתראו מיד, הוא השם הנכון יותר).

גם אפרוחים אלה, בדומה לתעשיית הביצים, בוקעים במדגרות, ולא זוכים לחיי משפחה מכל סוג שהוא. כך נראה היום הראשון בחייהם:

גידול האפרוחים

התרנגולים שעושים בהם שימוש בתעשיית הבשר, הם כאלה ש”הושבחו”, כך שכבר בגיל צעיר, הם יהיו מלאי בשר. לא רק זה, אלא שהצליחו, למשל, להגדיל דווקא את החזה שלהם פי 2, משום שהוא השניצל, אחד החלקים הרווחיים ביותר.

ניתן לראות בתמונות הבאות, את התוצאות של העיוות הנוראי הזה: ניתן לראות את קצב ההתפתחות המוגבר של אפרוח בתעשיית הבשר, לעומת אפרוח (אפרוחה) בתעשיית הביצים.

האפרוחים התפוחים האלה, מהר מאוד מתחילים להיראות מבחוץ כמו תרנגולים בוגרים, ומהר מאוד גדלים ומתמלאים בשר. לכן ניתן להפיק מהם המון בשר בגיל צעיר בהרבה מבעבר – בין 6 ל-7 שבועות (בטבע, אגב, תרנגולים יכולים לחיות עד גיל 8 שנים!). אבל הרווח הכלכלי הזה בא על חשבון אותם אפרוחים מעוותים.

האפרוחים הללו הם בעלי בשר של תרנגולים בוגרים, אבל עם איברים פנימיים ושלד של אפרוח, מה שמקשה עליהם לשאת את משקל גופם (אפרוחים רבים (במקום מסוים קראתי שכ-10%) מתים מרעב בלולים, פשוט משום שהם לא מצליחים לשאת את משקל גופם, ולא מצליחים ללכת לאכול או לשתות). חשוב עוד לציין, שהחזה – ה”שניצל” – שהוגדל בצורה משמעותית, כאמור, שוקל כשליש ממשקל גופו של האפרוח, ולכן גם מושך אותו קדימה כלפי מטה.

גם האפרוחים ששורדים, ממעטים בתנועה בשל הקושי הרב לזוז (עם זאת, זה פועל לטובת התעשייה, משום שכך הם לא מוציאים אנרגיה, ולכן זקוקים לפחות מזון, שעולה כסף).

כתוצאה מהעיוות הקשה, האפרוחים הללו סובלים גם מבעיות נשימה, התקפי לב (!), מיימת (הצטברות נוזלים) ועוד מחלות רבות. עם זאת, למרות מספר האפרוחים הרב שמתים עוד לפני השחיטה, התעשייה הזו עדיין רווחית בשל העיוות הכל כך קיצוני בגופם של האפרוחים הללו.

העיוות הזה קיים, דרך אגב, גם בתרנגולי הודו. מעבר למה שפירטתי קודם, נוצר אצלם פער גדול מאוד בין הגדלים של הזכרים לנקבות, ולכן כיום הם לא מסוגלים להזדווג באופן טבעי, וכל הרבייה של תרנגולי הודו מתבצעת באמצעות הזרעה מלאכותית.

הדרך למשחטה

כאשר האפרוחים הגיעו לגיל המתאים – בין 6 ל-7 שבועות – מעבירים אותם למשחטה.

בשעות שלפני העברתם לשחיטה, מונעים מהם מזון. ואז, בדרך כלל בלילה, מגיעים פועלים, שתופסים בכוח את התרנגולים (התרנגולים מוחזקים מהרגליים, כמה תרנגולים בכל יד), ודוחסים אותם לתוך כלובים צפופים, המועמסים על משאיות. חשוב לזכור, שמעבר לבהלה המובנת מאליה של התרנגולים במצב זה, הם לחוצים עוד יותר משום שאינם מורגלים לבני אדם (בני אדם לא נכנסים לעתים תכופות ללולים. הלולים, דרך אגב, בדרך כלל מזוהמים ביותר. באחד הסיורים שהשתתפתי בהם במשקים, רציתי להיכנס ללול שבדיוק פינו ממנו את התרנגולים. בעל המשק ביקש ממני לא להיכנס, משום שהמקום מזוהם, והוסיף: “זה ממש כמו ביוב שם בפנים!”. הריח, כמובן, העיד על כך שהוא צודק).

בשל הפעולה האגרסיבית והמהירה של הפועלים האלה, ובשל תנאי הכלובים ואופן ההעמסה והפירוק של התרנגולים מתוכם, תרנגולים רבים שוברים או נוקעים את כנפיהם או את רגליהם.

המסע עצמו עלול לארוך זמן רב, ואיזור המטען של המשאיות המובילות חם, מחניק ולח ביותר, עקב הצפיפות של כל התרנגולים. לעומת זאת, התרנגולים שבשולי המשאית, סובלים משמש ישירה (זכרו – הם מעולם לא נחשפו לשמש), ממשבי רוח חזקים ועוד… (בשנת 2008 בישראל, כמעט מיליון תרנגולים נמצאו מתים בכניסה למשחטות. במזג אוויר קיצוני, לפעמים יותר ממחצית מהתרנגולים המובלים עלולים למות).

במשחטה

כאשר מגיעים למשחטה, התרנגולים נאלצים להמתין לפעמים שעות ויותר בתוך הכלובים, ללא מים ומזון.

בארץ, בשל השחיטה הכשרה, כל תרנגול מוחזק ביד, והשוחט מבצע חתך בצוואר שלו. התרנגול מושלך בשלב זה לתוך דלי מתכת, שם הוא גוסס ומת, לעתים במשך כמה דקות. לאחר מכן, הגופות נתלות על ווים מהרגליים בתוך סרט נע (לעתים התרנגולים עוד בחיים, ונאבקים בעובדים שתולים אותם), ומובלים לתוך מכונת מריטת הנוצות, שכוללת תהליך של טבילת התרנגול למשך זמן ממושך בתוך מים, על מנת להקל על המריטה (ושוב – כאמור, חלקם נכנסים לתהליך זה בעודם בחיים).

בשחיטה שאינה כשרה (במערב אירופה ובארה”ב, למשל), התרנגולים תלויים מרגליהם על סרט נע, נאבקים וצורחים בבעתה, ורואים את אלה שלפניהם נשחטים מול פניהם באמצעות להב אוטומטי המשסף את גרונם. ברוב המקרים מהממים אותם באמצעות זרם חשמלי כדי למזער או למנוע את הכאב של השחיטה, אולם לפעמים זה לא עובד כראוי. לפעמים, אם בשלב השחיטה הלהב פספס את הגרון, התרנגולים עוברים את שלב השליקה (הטבילה במים לפני המריטה, כפי שתואר קודם), בעודם בחיים.