דבש

דבש

בנוגע לדבש ולדבורים, תמיד מתעוררת השאלה – האם בכלל דבורים מרגישות? בעמוד זה, אני לא רוצה להיכנס לשאלה הזו. אני מתייחס אליה בעמוד שמדבר על מאפייני וחיי הדבורים. בעמוד זה רק אתאר את ההתנהלות במסגרת תעשיית הדבש.

הדבורים מייצרות את הדבש כמזון: מזון לעצמן ולזחלים, לתקופות בהן אין הרבה מזון נגיש. בארה”ב, זה נכון בעיקר גם בחורף (שם (וייתכן שגם בארץ – לא מצאתי מידע על כך), במקום להשאיר כמות מספקת של דבש בכוורת, על מנת לאפשר לדבורים לעבור את החורף (פחות מ-30 ק”ג), לא משאירים כל דבש, אלא רק מוצר חלופי, שאינו מספק). במקרים מסוימים, כוורנים עשויים להחליט שהחזקת הדבורים בחורף אינה כלכלית, והם יהרגו אותן (ישפכו עליהן נוזל דליק, ויעלו אותן באש). גם בארץ, במקרים מסוימים, כשכוורנים אינם מרוצים מהכוורת, הם משמידים את הדבורים.

מעבר לכך, הליך הרדייה של הדבש כרוך בהרג של רימות וזחלים, וגם של חלק מהדבורים הבוגרות, שמנסות להגן על הכוורת, או שנפגעות מחומרים שונים שנועדו להרגיע את הדבורים בשעת הרדייה.

הדבורים, שמוחזקות בצפיפות ובמספרים גבוהים, יחד עם ה”השבחה” שלהן, הפכו אותן לחשופות יותר למחלות.

נוהג נוסף הוא כריתת כנפי המלכה, כדי שלא תברח מהכוורת (בעיקר כאשר מעבירים אותה לכוורת חדשה). כאשר היא מועברת לכוורת חדשה, מעבירים אותה עם “שומרי ראש”, שכאשר יגיעו לכוורת החדשה, יותקפו ויהרגו בידי הדבורים ה”מקומיות”.

מעבר לפגיעה בדבורים, כוורנים נוהגים גם להרוג “אויבים” של כוורות, כגון גיריות ודובים (בישראל – מדובר בגיריות בלבד, כמובן).