כבד אווז

כבד אווז

כבד אווז, שייצורו כרוך בפיטום (כל הפרטים – מיד), נחשב היום על ידי רבים מהציבור כתעשיית המזון האיומה מכולן. זאת, בעיקר עקב הקמפיין המוצלח והארוך, שהושק על ידי עמותת אנונימוס, והצטרפו אליו עמותות נוספות, ואשר סופו המוצלח היה איסור חוקי על פיטום אווזים בישראל.

בפועל, קשה לומר שדווקא הפיטום הוא אכזרי יותר מאשר הרבה שיטות נוספות, כמו למשל העיוות התורשתי של תרנגולים בתעשיית הבשר. כך או כך, עצם העובדה שפרקטיקה זו אסורה בישראל, הוא הישג מרשים מאוד. הבעיה היא, ובגללה היה לי חשוב לכתוב על התעשייה הזו, שהחוק אוסר על פיטום אווזים, אבל הוא לא אוסר על יבוא כבד אווז (שמיוצר, כמובן, באותה השיטה).

הפיטום עצמו

אז במה בדיוק מדובר? מהו הפיטום? ומה קורה בדיוק בתהליך הייצור של כבד אווז? (חשוב לי לציין מראש, שבפיטום אווזים מדברים גם על פיטום של ברווזים)

כבד אווז, זה שנמכר כמאכל, הוא כבד מאוד גדול (גדל פי 7 עד 10 לפחות מהגודל המקורי), ושומני בצורה מיוחדת (הוא למעשה כבד שסובל מניוון שומני). על מנת להגדיל כך את הכבד וליצור את הניוון השומני, יש לפטם את האווזים.

הפיטום מתבצע בדרך של החדרת צינור לתוך הושט של האווז, והחדרה באמצעות לחץ אוויר של דייסה מיוחדת בכמות יומית שמגיעה עד לשליש (!) ממשקל הגוף של האווז. הפעולה הזו מתבצעת בין 3 ל-4 פעמים ביום.

האווזים סובלים מאוד מההחדרה של הצינור, שפוצע את הושט, ולפעמים אף יותר מזה (יש תיעוד של אווז עם חור שנוצר בצוואר עצמו עקב השימוש בצינור). בנוסף, ההחדרה של כמות המזון הגדולה כל כך מכבידה על מערכת העיכול, שלפעמים מתבקעת, נגרמים דימומים מהביב (הביב הוא פתח ההפרשות והמין של האווזים והברווזים) ועוד… האווזים מתקשים מאוד בנשימה (בשל גודלו של הכבד, הוא לוחץ על הריאות), ולמעשה מתחילים לגסוס עוד לפני שחיטתם (בין 10 ל-30 אחוזים מהאווזים מתים עוד לפני -השחיטה). בהקשר זה, כדאי לצטט חוברת הדרכה של משרד החקלאות (הציטוט פורסם בכתבה של אנונימוס, בקישור הזה):

“אווז מפוטם כהלכה. הנוצות רטובות; נוצות-הזנב פרוסות; נושם בכבדות. המקור חיוור, מתקשה בהליכה אפילו לשוקת-המים. איננו מעכל יותר”