ניסויים התנהגותיים

ניסויים התנהגותיים

ניסויים רבים נערכים בבעלי חיים בתחומים ההתנהגותיים-פסיכולוגיים.

האבסורד הגדול הוא, שחלקם נועדו ללמוד דווקא על בני אדם! האם כאשר רוצים ללמוד על האדם, הגיוני לערוך ניסויים על בעלי חיים אחרים? האם חתול יגיב בהכרח כמו אדם? או כמו כלב? בחלק מהמקרים – כן, התגובות תהיינה דומות. אולם מובן מאליו, שבשל אינספור גורמים, אי אפשר להסתמך על כך.

ומן הצד השני, מחקרים שונים נערכים על מנת ללמוד על אותו בעל חיים שעורכים עליו את הניסוי. מובן מאליו, שכאשר רוצים ללמוד על חולדה, למשל, הניסוי יערך על חולדה. אולם כפי שנראה מיד, הניסויים כרוכים בהחזקת בעלי החיים בתנאים קשים, הסבת כאב לעתים ועוד… האם סקרנות אנושית גרידא בדבר האופי של בעלי חיים מסוימים, מצדיקה פגיעה בהם?

הדוגמא, אולי הקיצונית ביותר, לניסויים התנהגותיים בבעלי חיים, היא זו של הארי הארלו (1905‑1981). הארי הארלו ספג (ועוד סופג) ביקורת קשה על האכזריות שלו כלפי בעלי החיים בהם ביצע ניסויים. הוא ערך ניסויים התנהגותיים בשימפנזים, למשל, שכללו כליאתם מלידה, במשך כחצי שנה, בתאים חשוכים וקטנים על מנת לעורר בהם מצוקה ודכאון ולבחון את התנהגותם, ומעבר לכך – הפרדת גורים מאמותיהם, והכנסתם לכלוב שיש בו שני “פסלונים” דמויי אמא: האחד עשוי כולו מתיל כואב, אך כאשר באים אליו, הוא מעניק מזון, והשני, לא מעניק מזון, אך עשוי מסמרטוטים רכים ונעימים (הגורים – בלי יוצא מן הכלל – העדיפו את ה”אמא” מהסמרטוטים, משום הצורך בחום ורוגע), ועוד ועוד…

פרט לקיצוניות שבניסויים הללו, ניתן למצוא כאן סתירה פנימית קשה מאוד: דווקא הארלו, שניסוייו הוכיחו בצורה נחרצת, שלבעלי חיים לא אנושיים יש תחושות, רגשות, מחשבות וכו’… דווקא הוא, שידע והוכיח זאת, התעלם מממצאי מחקריו, וערך ניסויים קשים מנשוא בבעלי חיים אלה.

הדיון בכל נושא הניסויים בבעלי חיים, קל וקצר הרבה יותר, לפני שמגיעים לתחום הניסויים “מצילי החיים” (ראו כאן), שגם בו הנחיצות של הניסויים אינה ודאית. כאשר מדברים על ניסויים התנהגותיים, אפשר בקלות לשלול את האפשרות לבצע ניסויים: הרי מה השאלה כאן? התעללות רק בשם הסקרנות? יהיה עדיף אם גם ניסויים כאלה יעלמו מן העולם.