צמר

צמר

מוצר נוסף, מפתיע מאוד באכזריותו, הוא הצמר. ולמה מפתיע? הרי הצמר נגזז מגוף הכבשים. ממש כמו תספורת או גילוח. אז מה כל כך אכזרי ובעייתי כאן? על מנת להבין, אספר על תעשיית הצמר באוסטרליה, השולטת בכ-80% משוק הצמר העולמי.

“השבחה” של כבשים

הזן הנפוץ ביותר של כבשים באוסטרליה, הוא המרינו. כבשים מזן זה “הושבחו” על מנת שיהיה להם עור מקומט עם הרבה קפלים וגלים. הסיבה פשוטה – אם העור מקומט, יש יותר שטח פנים של העור, ואם יש יותר שטח פנים, יש יותר צמר.

ההשלכה המיידית של המאפיין הזה של כבשי המרינו היא כובד וחום. כבשים רבים מאוד מתים בקיץ מחום ומתשישות.

אבל לא דיי בכך – בחורף, כשאין לכבשים מחסה מספק, הצמר הרב של כבשי המרינו (שגדל עוד יותר לקראת החורף, כמובן, כדי להגן על הכבשים מפני הקור) סופג הרבה מאוד מי גשמים. אם המים נשארים לתקופה של כחמישה ימים, מתחילים להצטבר בעור נוזלים בצקתיים. הצמר מתחיל להישבר, והנוזלים שנפלטים מהעור הם בית גידול מעולה לחיידקים, המושך גם זבובים שמנסים להטיל בהם ביצים. הרטיבות והחיידקים יכולים גם לגרום למחלת “ריקבון הרגל”.

מיולסינג – Mulsing

המחלות שתוארו קודם, יכולות להימנע או להיות שכיחות פחות, אם יינתן לכבשים מחסה הולם, ואם הכבשים יקבלו טיפול הולם. עם זאת, הקפלים בעור הכבשים גורמים לבעיה גורפת נוספת: באיזור האחוריים, הצמר והקפלים אוגרים רטיבות, צואה ושתן. זבובים רבים, שנמשכים ללחות הזו, נמשכים למקום על מנת להטיל בו ביצים. לאחר מכן, כאשר בוקעות רימות מהביצים, הן עלולות לחדור את עורו של הכבש ולאכול אותו חי. הרימות מפרישות שם אמוניה, שגורמת לכבשים לחלות ולמות מוות קשה ביותר.

על מנת למנוע את התופעה הזו מבצעים שתי פעולות: קיצוץ הזנב של הטלאים (ללא הרדמה או משככי כאבים) ומיולסינג (Mulsing) – שהיא חיתוך (גם – ללא הרדמה או שיכוך כאבים) העור מהרגליים האחוריות של הטלה באיזורי אברי המין ופי הטבעת, במטרה לצמצם את כמות הקפלים באיזור ולמנוע צמיחת צמר, מה שימנע הימשכות של זבובים למקום. פעולה זו היא כואבת וקשה ביותר לטלאים (במשך כשלושה ימים לאחר מכן הם אינם אוכלים או שוכבים, ממעטים ללכת במשך יותר משבוע, ורק לאחר בין 22 ל-30 ימים הפצעים נרפאים. עם זאת, בדקו וגילו, שזכרון הכאב נותר זמן רב).

השימוש בשיטה זו הוא אבסורדי למדי, כשמסתכלים על מחקרים שמראים שהשיטה לא יעילה במיוחד. הפצע הפתוח שנוצר בעקבות הניתוח, מושך זבובים, שמטילים ביצים כמובן, וכך מתחיל סיפור הרימות מחדש. חלק מהטלאים יכולים גם לחלות במחלת דם קטלנית. למרות המחקרים, ממשיכים לראות בשיטה זו כשיטה היעילה ביותר.

בנובמבר 2004, בעקבות פעילות של ארגון PETA, הודיעה תעשיית הצמר באוסטרליה על ביטול הדרגתי של המיולסינג עד לשנת 2010. עם זאת, הם חזרו בהם, והפרקטיקה הזו עדיין קיימת.

שלב הגז

הסבל בתעשיית הצמר לא מתמצה בתופעות של ריבוי הקפלים והשלכותיהם, אלא ממשיך גם לשלב הגז.

ראשית, יש לזכור שהגז מתבצע בעיקר כאשר יש הרבה צמר. כמויות הצמר הגדולות קיימות כאשר יש להן הצדקה – כאשר קר. לאחר הגז הכבשים לא מוגנים דיים מפני הקור, וכמיליון כבשים בשנה מתים מקור באוסטרליה בלבד.

שנית, תהליך הגז הוא תהליך אלים במיוחד. עוד לפני הפעולה עצמה – במשך שמונה השעות שלפני הגז לא נותנים לכבשים אוכל ושתייה. ובתהליך הגז עצמו, המהירות היא שם המשחק, ולכן יש לרסן היטב (בכוח) את הכבש, ולפעול במהירות. אך כאשר גוזזים במהירות, לעתים קרובות חותכים בטעות את הכבשים עד זוב דם. אגב, הגז היום מתבצע באמצעות מגזזות חשמליות, שהן מסוכנות יותר מבחינת פוטנציאל ויכולת הפציעה שלהן.

במקביל, מפתחים שיטות נוספות לגז. למשל – מכונה שמבצעת את הגז בעצמה, בעוד הכבש מקובע באופן מוחלט, או גז כימי (Bioclip) – חומר הגורם לצמר לנשור מעצמו (הכבשים מסתובבים במשך כשבוע עם רשת שמחוברת לגוף שלהם, ולתוכה נושר הצמר).

סקירה על חיי הכבשים בתעשיית הצמר ניתן לראות בסרטון הזה. זהירות! צילומים קשים!

ומה קורה לאחר מכן?

כאשר תפוקת הצמר יורדת, והם כבר אינם כלכליים, הם מועברים לשחיטה, ולעתים גם נשלחים לשחיטה במדינות אחרות, כמו לישראל .