חלב

חלב

צריכת החלב של בני אדם היא תופעה חריגה בקרב בעלי חיים, או ליתר דיוק – בקרב היונקים, שהם אלה שצורכים חלב. גורים יונקים את החלב של אמותיהם: גור הכלבים יונק מאמו הכלבה, גור חתולים – מאמו החתולה, גור השועלים – מאמו השועלה, גור הפרות (העגל) – מאמו הפרה, וכמובן – גור האדם (התינוק) – מאמו בת האדם.

למעט התינוק, כל הגורים שמניתי, וכך גם כל יתר גורי היונקים, צורכים אך ורק חלב של בת מינם (כלומר, גור זברה לא ישתה חלב של לביאה, למשל). מעבר לזה, לאחר שיגדלו הגורים האלה, ויעברו את גיל הינקות, הם יפסיקו לצרוך חלב באופן מוחלט.

לעומת כל אלה, בני האדם דווקא ממשיכים לצרוך חלב אף לאחר גיל הינקות, ולא רק זה – אלא שמדובר בחלב של בעל חיים אחר לחלוטין!

אשאיר את ההסבר הבריאותי לעמוד שעוסק בכך (בקישור הזה), אבל רק אציין, שבאופן כללי, חלב של בעל חיים אחד, אינו מתאים לבעל חיים אחר. לכן גם – למרות שרבים עושים זאת – לא מומלץ לתת חלב פרה לגור חתולים או לגור כלבים. זה יכול לגרום להם לתולעים ולשלשולים.

אבל – עם ולמרות כל זאת, ויחד עם העלייה במודעות לבעייתיות שבצריכת חלב – בני אדם ממשיכים לצרוך חלב.

מה קורה במשקים?

אני מניח שלכולנו יצא לראות רפת בקיבוץ או במושב, לפחות פעם אחת בחיים. האם מישהו מאיתנו חשב שהפרות שם מסכנות? מעבר לזה, תמיד נראה היה ש”הפרה נותנת חלב, ואנחנו פשוט משתמשים בו”. משום כך, תעשיית החלב תמיד נתפשה כתעשייה לא אלימה.

אז מה בכל זאת קורה בתעשיית החלב? חשוב “להציץ פנימה” ולהבין. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא להכיר את מהלך חייה של פרה בתעשיית החלב.

(הערה קטנה מראש – אותן פרות שרואים לפעמים בצדי כבישים בשטחים פתוחים, אינן פרות בתעשיית החלב. הן שייכות לענף לא מאוד רחב בישראל של גידול פרות לבשר. כפי שתראו מיד, הפרות בתעשיית החלב לא זוכות לרעות בשטחים פתוחים)

הריון ולידה

בואו נתחיל בנקודה חשובה מאוד – הפרה, בניגוד למה שהרבה חושבים, לא מפיקה חלב באופן קבוע לכל אורך חייה. כמו יונקות אחרות (וכך גם נשים), הפרה מפיקה חלב רק לאחר לידה. ולכן, במהלך חייה בתעשיית החלב, הפרה מוכנסת להריון באמצעות הזרעה מלאכותית (שנעשית, למרבה הצער, בצורה מכאיבה ופולשנית), על מנת לגרום לה להפיק עוד ועוד חלב.

ומה קורה לאחר הלידה? לאחר הלידה, הפרה כמובן רוצה לטפל בעגל שלה – ללקק אותו, להיניק – אבל אם הוא ישתה את החלב של אמו, הוא יבזבז חלב יקר, שאפשר למכור. משום כך, מפרידים את העגל מאמו מיד עם לידתו (במקומות מסוימים מחכים כמה ימים, ואפילו שבועיים. זאת, למרות שתקופת הגמילה של עגלים היא ארוכה הרבה יותר, וגם הפרדה כזו היא קשה מאוד לעגלים). ההפרדה היא פעולה קשה וכואבת מאוד גם לעגל וגם לאם: העגל רוצה לינוק, זקוק לתמיכה, לחום ולהגנה של אמו. וגם האם – רוצה לטפל בעגל שנולד לה. פרות רבות מחפשות את העגל ברחבי הרפת במשך כמה ימים לאחר ההפרדה, משמיעות קולות מצוקה, ועוד…

אם העגל שנולד זה עתה, הוא עגלה בריאה, היא תועבר למכלאה במסגרת תעשיית החלב, שם ימתינו להגעתה לבגרות מינית, ולאחר מכן – יזריעו אותה באופן מלאכותי, על מנת להכניס אותה להריון ולהפיק ממנה חלב. אם מדובר בעגלה חלשה או בעגל זכר (שלעולם הרי לא יפיק חלב), הם נמכרים לתעשיית הבשר. בכל מקרה, העגלים האלה – כולם – לעולם לא יזכו לשתות חלב אמיתי, אלא רק תחליפים זולים. מעבר לכך, אפילו החלב הראשון של האם (הקולוסטרום. חלב שיש בו נוגדים רבים ושאר חומרים החשובים להתפתחות), שהוא חלב שאינו נמכר לבני אדם, אינו ניתן לעגלים, אלא פשוט משליכים אותו.

סימון פרות

כל מי שראה פרות ברפת, ראה שיש עליהן – מעבר ל”עגיל” עם מספר – מספר לבן על גופן. המספר הזה מאפשר לזהות בקלות רבה יותר את הפרה, כבר מרחוק. האם אי פעם תהיתם, איך מופיע המספר הזה על גוף הפרה? צבע היה יורד בקלות, והיה צריך לחדשו בכל פעם מחדש. לכן, השיטה הנהוגה ליצירת המספר היא יצירת כוויה. בחלק מהעולם עושים זאת באמצעות כוויה חמה (כוויה רגילה, שאנחנו מכירים, בחום מאוד גבוה – באמצעות מתכת), ובחלק מהעולם – כמו בישראל – באמצעות כוויה קרה.

הרעיון של כוויה קרה הוא זהה לזה של כוויה חמה, והיא כואבת באותה המידה: במקום לחמם את המתכת בצורת המספרים, פשוט מקררים אותה לקור של מינוס 196 מעלות, ומצמידים לעור של הפרה במשך 40 שניות.

הסימון הזה נעשה ללא משככי כאבים וללא חומרי הרדמה, והפרות סובלות מכאבים קשים מאוד כתוצאה ממנו. משום כך, ומשום שהן משתוללות מכאב במהלך הסימון, יש צורך לרסן אותן במתקן מיוחד (ראו תמונה).

חיתוך קרניים

פעולה נוספת שעושים על פרות במשקים, היא מניעת גדילת הקרניים (במצבן הטבעי, לפרות יש קרניים). עד תחילת שנת 2002 נהגו לעשות זאת באמצעות חיתוך הקרניים – ללא הרדמה או שיכוך כאבים – עם “קאטר”, ולסגור באמצעות אש חיה את הפצע, עד עצירת זוב הדם. עם זאת, בעקבות מאבק ציבורי, שיטה זו אסורה בישראל כיום ללא הרדמה, ולכן משתמשים בשיטה אחרת: צריבת הקרניים באמצעות חומר מאכל, עוד לפני שהקרן צמחה. שיטה זו אמורה לכאוב פחות, אך משום שהחומר הוא נוזלי, הוא עלול להישפך על העור החשוף, ואפילו לעיניים, ולגרום לפציעות קשות וכואבות.

אבל למה בכלל רוצים שלא תהיינה לפרות קרניים? הסיבה המתבקשת היא למנוע פציעות קשות במקרים של תוקפנות (בתנאים הקשים ברפתות, הפרות עלולות לתקוף אחת את השנייה, או רפתנים). עם זאת, הסיבה החשובה יותר, היא הכלכלית – הפרות אוכלות מתוך אבוס, וכאשר יש להן קרניים, פחות פרות יכולות לאכול ממנו בו זמנית, ולכן, משתלם יותר מבחינה כלכלית להסיר את הקרניים.

ישנן פעולות נוספות שנעשות בפרות בתעשיית החלב (טילוף, חיתוך זנבות ועוד…). ניתן לקרוא עליהן, ועוד, בקישור הזה.

חליבה

כאשר עגלה הגיעה לבגרות מינית, הוכנסה להריון, וילדה – היא נכנסת למעגל הקבוע של כ-120 אלף הפרות בתעשיית החלב בישראל, ונחלבת 3 פעמים ביום באמצעים מכאניים (שבשל עבודתם באמצעות ואקום, עלולים לגרום לדלקות בעטינים ולבעיות אחרות). הרבה פעמים יש לדרבן את הפרות באופן אלים על מנת להכניסן למחלבה.

פרה כיום מפיקה בין 40 ל-60 ליטר חלב ביום (!). זאת, בעוד שבמצבן הטבעי, פרות היו מפיקות בין 6 ל-8 ליטרים חלב ביום. הגיעו לכך במספר אמצעים, כולל ברירה מלאכותית, מזון מיוחד, הורמונים ועוד… (אפילו גילו השפעה של תאורה מסוימת על תפוקת החלב) כתוצאה מכך, ניתן כיום לראות פרות עם שקי עטינים ענקיים, המגיעים אפילו עד הקרקע, המלאה – בין היתר – בשתן ובצואה, כך שעטיניהן מזדהמים, מתפתחות דלקות ועוד… אפשר להזכיר גם בעיות רגליים כתוצאה מהמשקל העודף, בריחת סידן (אוסטיאופורוזיס) עקב השקעת סידן רב בהפקת חלב, ועוד…

בהקשר זה, חשוב לי להתייחס לאמירה, לפיה: “הפרה צריכה שיחלבו אותה”. באופן כללי – במצב הקיים, האמירה הזו נכונה. כאשר אין מי שיינק באופן טבעי את החלב, וכאשר הפרה מייצרת הרבה יותר חלב מבעבר בשל התערבות של אנשים בהתפתחות שלה, צריך לעזור לה להוציא את החלב. במצב הטבעי, הפרה מפיקה חלב עבור העגל שלה. היא לא זקוקה לבני אדם שיחלבו אותה, אלא לעגל שיינק. זו הרי לא חוכמה להכניס מישהו למלכוד כזה, ואז “להושיע” אותו בצורה מפוקפקת.

חשוב עוד לציין, שהפרות לומדות להכיר את מבנה המחלבה, ויודעות שכאשר הן תגענה אליו, יחלבו אותן. לכן, באופן טבעי (וכך גם קורה לנשים אשר עומדות להיניק את התינוק שלהן) הן מפיקות חלב בקצב גבוה יותר לקראת הכניסה למחלבה, והלחץ על העטינים שלהן גובר. תהליך הובלת הפרות למחלבה והחליבה עצמה, אורכים זמן, והלחץ על העטינים רק מגביר את מצוקת הפרות.

סוף הדרך

פרות במצבן הטבעי יכולות לחיות בין 20 ל-25 שנים. אולם במשקים, בהם מכניסים אותן שוב ושוב להריון, מפיקים מהן חלב בכמויות לא טבעיות, ומחזיקים אותן בתנאים לא טבעיים, הפרות מפסיקות לייצר חלב בכמות רווחית כבר בגילאים 4 עד 6 (שמעתי על מקרים גם של גיל 8), ולכן מוכרים אותן בגיל זה לשחיטה בתעשיית הבשר. פרות רבות, אגב, מתמוטטות בגילאים אלה, ולא יכולות עוד לעמוד על רגליהן בשל החולשה של העצמות (מחסור בסידן) והעומס הרב על הרגליים שלהן. גם את פרות אלה הורגים (לא מטפלים בהן).

ניתן לראות כאן שוב, שתעשיית החלב שזורה היטב בתעשיית הבשר. שתי התעשיות היו כלכליות הרבה פחות אלמלא שיתוף הפעולה הזה ביניהן.